יום שלישי, 28 באפריל 2009

ביקור וביקורת: קפית (או: אל תגע בכפית עם מקל)

כמו שהכותרת רומזת אני מניח שבעלי המקום לא ישמו לינק לבלוג שלי באתר הבית שלהם בקרוב. אני רק מקווה שלא לשמוע מעורכי הדין שלהם בקרוב.

יום ראשון, ערב נחמד חזרתי לביתי מוקדם יחסית ופגשתי חבר טוב לדון בעניני הבורסה. ברצינות.

אחרי שעה קלה והפקדת כלומר הפקרת אי אלו מעות ממעותיו כחוב לחברה זו או אחרת (ב. יאיר אג"ח 5) יצאנו משום מה לקפית. מקום שאליו לא רציתי ללכת אבל רציתי בחברת הנוכחים...

הזמנתי קיש ובירה סטלה. האחרים הזמינו מרקים ופוקצה. הבירה היתה סבבה. הקיש כמעט בלתי אכיל. לצערי אכלתי את רובו. היתי רעב. שמעתי שהמרק היה די רע גם ולא היתי במצב רוח לחפור בפצע הקולינרי הזה.

כדי להוסיף חטא על פשע, הזמנתי קינוח. הקינוחים נראו סבירים (כולם כמעט הכילו שוקולד), בחרתי אחד עם שוקולד שהיה נראה לי שאפשר להרוס הכי פחות. עוד טעות שנעשתה בשל חוסר סוכר בדם. הקינוח (את שמו הדחקתי) היה ממש בלתי אכיל ואחרי כפית סיפרתי זאת לחברי תוך הצהרה שאני מחזיר את המנה. חברי פתאים בני פתאים רצו לטעום אך מנעתי מהם את התענוג. להלן השתלשלות השיחה עם המלצר.

אלעד: סליחה (מאותת ביד)
מלצר: כן (מגיע)
אלעד: אני לא מרוצה, בכלל מהמנה, אני רוצה להחזיר אותה.
מלצר: אהה? מממ? (מופתע) אברר אם אפשר להחליף.
אלעד: תודה.
מלצר: (חוזר) בררתי (עושה טובה) ואפשר להחליף, אני אביא את המנות שתבחר
(א.א. אין תפריט אלא פלאטה שממנה בוחרים)
אלעד: אני לא רוצה להחליף אני רוצה להחזיר.
מלצר: אהה? מממ? (מופתע מאוד) אברר אם אפשר להחזיר.
אלעד: תודה, אפשר גם חשבון.
מלצר: (חוזר) עם חשבון, (מדגיש) לא החשבנו את הקינוח...

הגילדה באלדו היתה טובה, 10 ש"ח למנה הקטנה במקום 36 למשהו בלתי אכיל בעליל.

מוסר השכל: לפעמים עדיף להיות רעב.
בלי נדר: פעם אחרונה שאני אוכל בקפה בעמק רפאים.

חג עצמאות שמח.
א.


29.4


תודה לקורא הנאמן עזרא הוך שהפנה אותי לשגיאה בכותרת: קפית הוא שם המקום, כפית חלודה היתי מעדיף לאכול מאשר לחזור לשם.

יום שני, 27 באפריל 2009

אירן

לא בנושא הבלוג
או שאפשר לחפש בעצמכם

יום שבת, 25 באפריל 2009

אגסים ביין אדום

מתכון קל וטוב שקיבלתי ממישהי, מזמן מזמן:

חומרים

6 אגסים יפים (ספדינה שוק מחנה יהודה 6.5 ש"ח לקילו)

2-3 כוסות יין אדום משובח (אם לא משובח אז לפחות סביר)

אפשר להוסיף קצת מים עד לכיסוי 2/3 גובה האגסים

1/3 כוס סוכר

1/2 מקל וניל חתוך לאורכו (או סוכר ווניל)

2-4 תרמילי הל

לגיוון:
ציפורן יחידה אחת
או רבע כוכב אניס


הכנה

חורצים את ההל מרתיחים את כל החומרים למעט האגסים

קולפים את האגסים ומוציאים את הליבה בעזרת סכין קטנה אך חדה, אבל משאירים את הגבעול.

מנמיכים את האש, מכניסים את האגסים לסיר ומבשלים כ-40 דקות (בסיר מכוסה).
לשים לב לא לבשל יותר מידי.

מכבים את האש ומשאירים את האגסים להצטנן בנוזלים.


צמצום הרוטב

שני אמצעים (שאינם סותרים): סוכר וחמאה.

להרתיח על אש קטנה עד שנשארים חצי מהנוזלים.

25 גרם חמאה מוסיפים בסוף הרתיחה, סוכר לפני הרתיחה.


בתאבון

יום רביעי, 15 באפריל 2009

טיול: צפון

הי

משהו מוזר קורה כאן בממשק של הבלוג. רבע שעה מהחיים ככה סתם הוא שתה לי לפני שהצלחתי לארגן ממשק HTML שאני נשבע שלא היה כאן קודם. טוב עכשיו שאני כותב בממשק של בני תרבות אפשר להתחיל.

לפני שבועים נסענו לצפון לסופ"ש. קמנו מוקדם מידי לטעמי (לא, באמת מוקדם מידי: שש ומשהו נראה לי) ואז נפלה עלי עבודה לא מתוכננת בעיסוקי "החינוכי". שעה וחצי לפחות זה לקח ואז רק יכלנו להתחיל להתנועע מירושלים. כולל עצירת בינים ברחובות (שדרוג אוטו), תדלוק וקנית מים (למה לא קוראים לזה תמיום או משהו כזה?) הגענו למצפה הילה בערך ב12. שזה לא רע.

התחלנו בכיף את המסלול שכלל את מבצר המונפור ומסלול בנחל כזיב. מזג האוויר היה מדהים, מבחינת ראות טמפרטורה ולחות. המסלול עצמו הינו יפה במיוחד ולא קשה (אך לא מסלול לסבתות). יתרון ברור בארצנו למסלולים הוא קיום המים בנחל שלמרות שמו הינו נחל איתן. עוד דבר נחמד מאוד היה העדר המוני מטילים אחרים (היו כמה קבוצות תגלית אך הם עשו את המסלול בכיוון הנגדי) דבר שנתן לנו שקט, לנוח ליד המים, לאכול או ללגום ברוגע. אחד הדברים שתמיד מפילים אותי בצפון זוה פריחה, להלן מספר דוגמאות אפונה , שביל למרגלות , ואחרונה. בכלל, השתמשתי במצלמה החדשה שלי גם לתיעוד בעלי חיים, חיפושיות-1, 2 ראשנים ונופים. ישנה תמונה אחת שאני אוהב מאוד ושאני אפילו קצת גאה בה.

סימנו את המסלול בערך בארבע רעבים ומרוצים. החלטנו לאכול במטרופולין הקרוב: מעלות-תרשיחא. שכשמו כן הוא, יש לו מעלות אבל הוא בסופו של דבר תרשיחא. ההרפתקאה היתה מרובת פנים. הזמנו מקום על פי המלצות במסעדה צרפתית (לא פחות בתרשיחא) שפתחה את שעריה רק ב 18:30. נסענו למעלות כדי אולי לשבת שם באיזה קפה להתאושש ולחכות לפתיחת הדלתות. בדרך בוגדנות, גרגרונות ורעב הובילו אותנו לשער של מסעדה רומנית אולי קוראים לה טרנסילווניה או משהו כזה.

הדברנות והסקרנות (שהרגה חתולים רבים) וגרמה לי לשאול אזרח חביב שנראה יוצא מהמסעדה לגבי טיבה וטבעה. הבחור היה די חיובי, הריר כמעט שניגר מבין שיני הרעבות. אך הוא ציין שבמעלות יש מסעדה רומנית אפילו טובה ממנה אך שמחירה גבוה אולי במקצת. אני שנוהג להשחית לעיתים, לא רחוקות מידי, את ממוני במסעדות לא זולות כלל לא התרגשתי וסרתי מייד בחיפוש של הרומניה הטובה במעלות (אם יורשה לי להתבטא כך).

המסע החל בנסיון למלא אחר רצף הוראות לא מדויקות בעליל של האזרח החביב לעיל; לאחר שהשטח האמור אותר ונבדק ולא נמצאה בו מסעדה רומנית לרפואה. שאלנו עוברים ושבים. הבעיה היא שעוברים רבים לא היו בנמצא והשבים שמצאנו היו לא היו משהו: התחלנו עם שלישית עולים מברה"ב בין גיל העמידה לגיל הזהב שתהו מדוע אנו מחפשים מסעדה רומנית? האם אנו רומנים? מדוע לא נסתפק באיטלקית שמעבר לכביש? הם היו חברה כל כך הזויים שאני לא בטוח אם הם סוכני קג"ב רדומים או שלשת פנסיונרים שלמעשה לא עיכלו שהם לא בקייב. למרות שהמטרופולין מעלות-תרשיחא הינו עצום ורב (בטח קצת יותר קטן מהמושבה) הם לא יכלו להעלות מזכרונם עצם קיום של מסעדה רומנית או אחרת באזור.

ניסינו את מזלנו על אנשים אקראיים נוספים אך לא מצאנו אחד הדובר את שפתנו (כלומר כולם דיברו רק רוסית...). פתאום נדמה היה שהתגלתה הישועה. טרמפיסטית צעירה לבושה בגינס וחולצה לבנה. שעצרנו, אמרה מעלות (הינו בכניסה למטרופולין אז זה היה קצת מוזר) אחרי דין ודברים קצר התברר שממנה לא תבא הישועה. אחרי עוד כמה שניות חילחל לאפנו האסון. אישה זו היתה היצור המסריח ביותר שאי פעם פגשתי ואם ירצה הבורא אי פעם אפגוש. להזכירכם שביקרתי בעברי במקסיקו, צה"ל והודו בהם יש פוטנציאל (ממומש) לחוויות ריח פחות מנעימת.

הנוסעת היתה גנובה לחלוטין, רצתה שנסיע אותה אך לא הועילה לפרט בדיוק לאן. אחרי מספר נסיונות לא מוצלחים להיפטר מהמסע. הצהרתי שאחזיר אותה למקום ממנו מצאנו אותה (היה ראוי להחזיר אותה למקום ממנה באה, אך לא התחשק לי להסתכסך לא עם האדס ולא עם עובדי חיריה). הנוסעת, הלא סמויה כלל, כמה דקות מאוחר יותר, שנדמו כמו נצח, הנוסעת הורדה אחר כבוד בפאתי מעלות.

הרצון העז לנוח מאפיזודות אלו הביא אותנו אל האיטלקית במעלות, שם שתינו קפה ובירה ונשנשנו כמה זיתים. הזמן התקדם לאיטו קראנו עיתון ולבסוף יצאנו אל המסעדה ה"צרפתית" אלומה. באופן מפתיע יחסית מצאנו בקלות את המקום והיה נחמד לגלות שאנו האורחים הראשונים.

אני לא אספר את כל הפרטים הקטנים בשל האורך הארוך של הפוסט. היתה ארוחה טובה, ונהנו מאוד. היה ברשותי בקבוק יין שבנוסף להיותו די טוב, לא רציתי להסתובב איתו למחרת. לאחר דמי ביקבוק (נראה לי שהוא התכוון חליצה) סבירים זכינו לשתות לאכול ולקנח כנדרש.

נסענו לחניון עין זיתים במטרה להקים אוהל שם ולשקוע בשינה. חיש מהר הפעולות ההכרחיות בוצעו, והיום נתן את אותותיו ושקעתי בשינה. אך השינה לא ערכה מספיק זמן וקמתי באופן מוקדם מידי לבקשות הנוכחים. הנוכחים?? שכחתי לציין שאולי שלושים מטר מהאוהל היתה פרה. ככה פרה אמיתית לא סטייק ולא אחת שמסתובבת בקניון מלחה. כנראה שיש לה בעלים שחושש עד מאוד מגנבי בקר (כך אמר לנו תוך כדי זה שהוא מסנוור אותי עם הטלפון הסלולרי שלו). הוא היה לדעתי קצת על סף פיגור, אני היתי מסטול משינה ובכל זאת לא יכלתי שלא להתלוצץ על המוזרות בסיטואציה. מושבניק מגיע לאוטו ואוהל ומנסה למצא בו (בהם?) גנבי בקר (מהשטחים?) כנראה שבפאתי גנין עיפים מידי לסוע הלוך חזור כדי לגנוב פרה ובדרך עוצרים באוהל Jack Wolfskin ככה ללילה. בנוסף גנבי הבקר עושים את עצמם כאילו הם זוג סטודנטים אשכנזים. בכל מקרה אמרתי לבחור: "אנחנו לא גנבי בקר, אם היה לך איזה סטייק ככה אז אולי, אבל לא פרה שלמה". ההלצה לא חדרה לנבכי ליבו, והוא החליט לשחק אותה טקסס רינגר ולבקש שנצא ונראה לו ת.ז. ??? טוב, סירבתי בנימוס אמרתי לו שקוראים לי אלעד אבן, שהוא יכל לרשום או לצלם את מספר הרכב וגם לילה טוב.


אני ישנתי טוב שאר הלילה. ביום התחלנו בטיול קצר לכיוון מצפה הימים. היה ערפילי אך יפה מאוד. הירוק, כמה ירוק ושקט. הפריחה היתה מדהימה ונסענו למסיבת ההולדת של אביה. שהיתה גם ממש נחמדה כללה אנשים טובים, נוף טיולון ומלא אוכל (שוב אוכל?).עיפים אך מרוצים נסענו לקחת את הסבתא מקריית מוצקין אל ירושלים לקראת הפסח (כן כל זה היה מזמן). בדרך 1000 ש"ח לא פחות הלכו לטובת קופת המדינה. דיברתי ברמקול, המנאיקים נסעו לייד וזהו (האם מישהו מכיר את החוק? האם כדאי לי להישפט?). בכל אופן, החסכון על צימר (אוהל) ודלק (דלקן) התקזז ברגע אחד...


פוסט הבא בקנה: טיול לדרום, בדואים ופויקה.

להתראות

יום חמישי, 2 באפריל 2009

לעזאזל באופן כללי וגם נגמר ה LAPHROAIG

אחרי זמן מה ללא כתיבה.

לפעמים ווסקי נגמר. אין מה לעשות, מתחילים בקבוק בהתרגשות וציפיה (בד"כ) שותים לאט שותים מהר ובאופן כללי שוטים שותים ובסוף נגמר. טוב, בעצם לא ממש. שמתי לב עם השנים לנטיה אצלי לא סיים בקבוקים. לסנטימטר האחרון של כל בקבוק לוקח יותר זמן להעלם מלחמש או שש שמעליו.

מדוע כך הדבר? לסיים את הבקבוק זה להודות שהוא נגמר. להודות שהוא היה אצלי זמן מה ורובו עבר בפה, כיבה וכבד (בעיקר שלי וגם של חברים) בדרכו אל מקום אחר. לסיים את הבקבוק משמע שלא אוכל לטעום ווסקי זה עד שלא אטרח לקנותו שוב.

אז מה? לא יודע, סתם. עניין אותי למה אני מושך את סופי הבקבוקים.

כך או אחרת:
Laphroaig 10
ווסקי מהאיים - islay
הבקבוק נגמר ולכוסית האחרונה לא הוספתי מים או התחכמויות שכאלו. מזגתי את תוכנו לתוך כוס שוט בצורת חרוט של קמצנים. עכשיו אני שותה.

ווסקי חזק, מעושן וכבולי
נושך בהתחלה אבל משאיר טעם של ל"ג בעומר בפה אחרי זה.
לא סתם ל"ג בעומר אלא ל"ג בעומר נוסטלגי ומרחף.

בכל מקרה אני קצת שפוך, לא מהווסקי אלא מהשבוע ומהחים.
  • היד תפוסה מהפריסבי היום אני לא נהנה להזיז אותה, הגב גם קצת מביע את נוכחותו. הרגל לא תקפה היום, חוץ מבבוקר פעם אחת, בנתיים.
  • מספר הרופאים שני צריך לתקשר איתם מתחרה (ומנצח?) את מספר הרופאים שסבתא שלי מתעלמת מעצותיהם.
  • 1/1024 מהחומר טכניציום שהוזרק לתוכי עדיין פעיל (אם הוא לא עזב בדרכים אחרות) זה די מדהים שעוד שלושה שבועת (בהסתברות טובה) לא ישאר אף לא אטום בודד מהחומר הזה וכול יאסף אל אבותיו...
  • ללא מילים

לילה טוב
אני נוסע לצפון מחר

נ.ב.
אולי אפשר להכליל חלק ממחשבותי על סופים לדברים שאינם רק סופי בקבוקים?
אולי.