ביקור וביקורת: סושי בירושלים וסאקורה צד אחד של אותו מטבע

מסעדת סאקורה בירושלים היא מוסד וותיק ואהוב. לצערי נאלצתי לכתוב ביקורת על מסעדת סושי אחרת בירושלים שאותה אני לא רוצה להזכיר מטעמי הדחקה. היום, אחרי כשבעה אחרי פתיחת הבלוג, אני רוצה לכתוב בכיף על סאקורה, עד לא יוכח אחרת, הסושיה הטובה בעיר. 

אתמול, אחרי עוד יום די ארוך ודי מתיש, החלטנו ללכת לחגוג על בטוח . חיפוש קצר בגוגל הפנה אותי לאתר מסוים שבו התברר כי לפחות באופן תיאורטי אפשר להזמין מקום:

זה די משעשע "המערכת תתחבר ישירות למסעדה..." לא? מאחר ורציתי להזמין מקום לעוד פחות משעה, קיבלתי הודעת שגיאה באדום. חוץ מזה שהתירוץ הוא קצת טיפשי, הוא גם לא נכון. הוא טיפשי כי אם המערכת מתחברת ישירות למסעדה, מה הבעיה שזה יהיה 37 דקות לפני רגע ההזמנה? אני יודע שהטענה גם לא נכונה כי בערך שתי דקות אחרי זה התקשרתי אליהם ישירות והזמנתי זוג מקומות ל"עוד חצי שעה עד ארבעים דקות". טוב, מספיק עם הטרחנות.

תוכן הארוחה:

מנה ראשנה סלט קטן ששכחתי את שמו אשר הכיל מלפפונים, אצות ושקדים. 14 ש"ח (מחיר באמת שווה לכל נפש)

פלטת סושי וסשימי מיוחד 70 ש"ח

רול צלופח 60 ש"ח

התלבטנו בין צויה לבין סאקה. הסאקה החם ניצח.

סאקה הבית (קטן) 25 ש"ח

הסלט היה מרענן ומעניין, הוא החזיק אותנו בחיים למשך הזמן שלקח לעקריות להגיע (לא הרבה). רובה הגדול של תוכן הפלטה היה טוב מאוד כרגיל כמעט. גיליתי שטורו זה בטן של טונה אדומה (נקווה שאני צודק) השרימפ דיווח על יבשושיות מה אך היא לא העיבה על המנה. לרול הצלופח היה טעם טוב, חזק ויחודי. אני לא ידוע בדיוק מה הם עושים אבל הצלופח מגיע עטוף ברוטב, הדבר נותן חוויה שונה לאכילת סושי כאשר הדג די דומיננטי. אני רוצה לנצל הזדמנות זאת כדי להמליץ על האסטרטגיה של הזמנת רולים. על חשבון הגיוון מקבלים הצצה אינטנסיבית יותר לטעם של מנה אחת, כמדומני גם המחיר יותר אטרקטיבי. 

הסאקה היה טוב, אך המנה שהזמנו היתה קטנה מידי, בפעם הבאה אזמין אתה המנה הגדולה.

השרות היה טוב וחיכני וחיכני ותוגמל בהתאם. אבל מתי כבר יפסיקו לגבות דמי אבטחה! תשאירו משהו למלחמה הבאה.

קינוח הזמנו (כהרגלנו)  במורד הרחוב על הבר של קבלייר. המנה הפיבוריטית היא וולקנו שוקולד שהוא בדרך כלל מעולה הפעם קצת יבש מבחוץ, טיפה שרוף אפילו, אבל נסלח. מנת האנדרדוג התגלתה למעשה כבולדוג, פאי לימונים מדהים, אוורירי ועדין. כאן לא ניסו לגבות אבטחה אבל יש תוספת דמי שירות 12% שאני לא מחבב, נו מילא קינוחים מעולים.

יצאנו מרוצים עד הגג, שמחים סתם ככה מהחיים ומהאוכל.

עד הפעם הבאה,

שלכם,

אלעד

Tormore עד הסוף או עוד סוף

בהתחלה כתבתי לא מעט על ווסקי. עכשיו יוצא לי קצת פחות לשתות, שזה טוב במובן מסוים. כשאני כבר שותה אני נהנה מחברת הנוכחים, פנאי או רצון לספר על זה מייד אַין. אבל הלילה הזה השתנה מכל הלילות.

את הפוסט הזה אכתוב בlive.

 

הווסקי נמזג כשכתבתי "בהתחלה" עכשיו הוא נח בכוס, הבקבוק ריק לגמרי. עוד סוף הגיע.

הריח פירותי וחמים. טעימה ראשונה נתנה לי תחושה של דבש או מייפל. אחרי זמן רב שאני נותן תשומת לב עודפת לתוצרי האיים המעושנים והכבוליים כל כך, פתאום המתיקות נוכחת כאן.

עוד לגימה, הווסקי חלק, זורם ולעזאזל איתי אבל באמת שאני מרגיש דבש. 

הכוס לא היתה מלאה מידי מראש, עכשיו נשאר עוד פחות. סיפרתי על סופים בעבר הפעם אני לא הרגשתי כמיהה לסוף הבקבוק. מזמן לא טעמתיו, ושהיד הזיזה בקבוקים לפני כמה דקות, היה עיכוב קל על בקבוק זה וכך הוא נבחר. עכשיו אני עפוף מכל הכיוונים בסופים, סוף כזה סוף אחר, חלקם מובילים להתחלות חדשות, חלקם לא. ככה זה ציר הזמן אני מניח.

תוך כדי כתיבה הטעם הנעים והעדין נמצא לי בסביבות החך והלשון, מרגיע, מתקתק. לקחתי עוד לגימה אחת וזה נגמר. נעים היה להכיר את Tormore 12.

לילה טוב

פריסבי

שלום,

הנה דף הבית "פריסבי גבעת רם", קבוצת הפריסבי שלי.

מתנצל בפני כל המינוים על הפרסומת הסמויה, פשוט אחרת מנועי החיפוש לא ימצאו את הדף לעולם.

אלעד

כסף, פוסט ראשון

בבית הספר מלמדים אותנו הרבה דברים. איך לשקר למורים, איך ילדים ואנשים בוחרים חברים ולמה ועוד כל מיני דברים. לפעמים הדברים הללו כוללים קרוא או כתוב, אנגלית, חשבון ותולדות הצלחות ואסונות כאלו ואחרים. על כל זאת ועוד לא אספר בפוסט זה.

על דבר אחד שלא מלמדים לא ביסודי גם לא בתיכון וגם לא באוניברסיטה (לרובנו המוחלט לפחות) אנסה לכתוב קצת. על כסף. זה קצת מוזר אם חושבים על זה, יש כל מיני דברים שלא לומדים באופן פורמלי אבל די נפוץ שאנשים מבינים בהם ברמה כזו או אחרת: חשמל, צבע, נגרות, רכב ואוכל. אבל בהשקעות ההרגשה שלי היא שכמעט לכולם לא ברור כמעט כלום (לא בטוח שיצא לי משפט קוהרנטי אבל אני מקווה שהבנתם).

במה אני רוצה לתרום. לא בהרבה. אבל אולי בקצת.

למי שיש כסף, הוא בד"כ שוכב בבנק. שם פעם אנשים לא ידעו מה לעשות ורצו לחסוך היו סוגרים פק"ם או איזה תוכנית חסכון ומגרדים לפעמים כמה אחוזים לשנה, אולי גם מצמידים למדד. אבל בימנו מה קורה? אם יש לבן האדם סכום צנוע (הכל יחסי) של מאה אלף ש"ח, 100,000 ישקיע אותו בפק"ם בבנק כזה וכזה, כמה ריבית הוא עתיד לקבל לחודש? התשובה היא מאה ש"ח לשנה. אם יתחייב לסגור את כספו לשנה אז הסכום עולה ל1150 או 2250 עבור שנתיים.

המאה ש"ח נשמעים מגוחכים מספיק כדי שלא אצרך להסביר יותר בגנותם, אבל אלף ש"ח? יגיד מאן דהוא, "לא רע בשביל השקט הנפשי שלי", "אני לא מתכוון לגעת בכסף, קיבלתי אלפיה גם טוב לא?" התשובה היא ממש לא. החודש (יולי) המדד עלה ב: 1.1% ובחודש שעבר ב: 0.9% במילים אחרות בחודשים האחרונים הכסף של כולנו נשחק בשני אחוז, מס שכזה (אפשר לקרא על זה גם כאן) שאומר שלמרות שמספר השקלים שיש לנו בחשבון לא השתנה הם שווים פחות, ליתר דיוק 2% פחות. אז הריבית של הפק"ם לשנה שלמה, גם אם נתחייב לבנק שלא ניגע בו שנתיים ימים, מכסה כמעט בדיוק את האובדן בערכו של הכסף מהחודשיים האחרונים.

מה עושים. הדבר האחרון שאתם רוצים לעשות זה לסגור את הדפדפן כעת כי עוד מעט אני מגלה לכם את סוד הכסף הגדול החיים והכל. אבל הדבר הבא אחריו שאם לא רוצים לעשות זה לסמוך על יועץ ההשקעות בבנק. אני כנראה מגזים, אני מניח שיש יועצים טובים וחכמים שרוצים בטובת לקוחותיהם, אבל יש כאלו שלא.

הפרמטרים שצריך לקחת בחשבון הם:

1. בן כמה אני ולכמה זמן אני רוצה להשקיע (זה נמדד בשנים)
   
2. מה גודל הסכום ביחס לכל הכסף שיש לי בעולם
   
3. מה גודל הסכום ביחס להכנסה שלי
4. כמה ארגיש נורא עם הפסד של 10% עד שנה הבאה
5. כנ"ל עם 20%

באופן גס מאוד.

עם המידע הזה בראש אתם יותר ממוזמנים להתקשר לבנק ולקבוע פגישה עם יועץ השקעות. לקרא קצת ברשת או לשאל חברים שמבנים משהו בנידון.

אני אספר משהו על אגרות חוב ואולי זה ידליק לכמה מכם נורה בראש.
סלקום מכירים? חברה עם 3 מיליון לקוחות, מכרה ב - 6 מיליארד ש"ח שנה שעברה, הרוויחה בששת החודשים הראשונים של 2009, 625 מיליון ש"ח ולא נראה ששוק הסלולר הולך להתבטל מתי שהוא בקרוב.
מסתבר שגם סלקום מלווה כסף, למה? זה סיפור אחר. אבל ריבית היא משלמת ואפשר לקבל אותה אם רוצים. כלומר אם מוכנים לשים את הכסף בכיס של החברה.

הסבר כללי:
איגרות חוב זה משהו די פשוט (כשמסתכלים עליהן ברזולוציה המתאימה), לא' יש כסף לב' יש צורך בכסף. א' נותן לב' 100,000 אלף ש"ח תמורת שטר התחיבות לקרן תוך x זמן ובנוסף התחיבות לריבית קבועה (נגיד 10%) כל שנה .
זו האיגרת.

איגרת (אג"ח) זה נייר ערך שנסחר בבורסה, למה? כי אם א' רוצה עכשיו את הכסף כדי לקנות פסטה או דירה הוא לא יכל ללכת לב' ולבקש ממנו את המזומנים חזרה מעכשיו לעכשיו. האגרת זה חוזה ובתנאי החוזה בהחלט לא ניתנת אפשרות לפרעון מיידי רק כי א' רוצה פסטה. אז מה א' יעשה? ימכר את החוב למישהו אחר.

בבורסה א' ימצא את ג' שמעונין לקבל את ה 10% לשנה יתן ג' לא' 100,000 ש"ח וא' יתן לג' את הזכות לקבל את הריבית (וגם את הקרן) שאותה ישלם ב'.

שתי נקודות חשובות צריך לציין. אם ב' פשוט רגל, בורח לקירגיסטן או מת בהחלט יכל להיות שהלך הכסף . זה די ברור נראה לי. נקודה שניה היא שאם התנאים משתנים בשוק אז לא בטוח שא' ימצא מישהו שיהיה מוכן לקנות ממנו את החוב של ב' תמורת 100,000 . מה זה אומר. אם ב' נצפה מרפד לעצמו איזה בקתה בקיגיסטן אחרי שמכר את כל רכושו בארץ ובילה חודש ימים רצוף בקזינו במונטה קרלו אז זה קצת מעורר חשד. יתכן שבשביל הסיכון בלהלוות לב' כסף בשעה זו, ג' יהיה מוכן לשלם רק 50,000 ש"ח עבור החוב האמור או אפילו 50 ש"ח אם הסבירות שהחוב והריבית יחזרו הוא קטן (לדעתו של ג').
צריך לציין שיש עוד שיקולים כגון ריבית בנק ישראל, מצב כלכלה עולמי, מצב העסק של ב' ועוד שמשפעים על המחיר שג' מוכן לשלם.
מצד שני, במקרה וב' פורח בעסקיו, במקרה שהריבית המקובלת בשוק יורדת (אז ה10% שמציע ב' מאוד קוסמים פתאום) אז אולי ג' יהיה מוכן לשלם יותר מ: 100,000 עבור התענוג לקבל את הריבית מב'. זה יכל להיות 100,001 וזה יכל להיות גם 120,000 אלף למשל. תלוי בנסיבות.

כל זה סתם דיבורים. תקראו אצל אנשים רציניים יותר אם אתם רוצים להגיע לתמונה פחות אינטואיטיבית ויותר מדויקת.

בחזרה לדוגמא:
ניתן לקנות את החוב של סלקום באופנים הבאים:
אגח ה' ריבית 5.52 (לא צמודה) לתקופה (זה נקרא מח"מ) של 4 שנים וקצת.
אגח ב' ריבית 3.32 + הצמדה למדד למח"מ של 4 וחצי שנים (וקצת).
אגח ד' ריבית 3.38 + הצמדה למח"מ של 5.2 שנים.

זה טיפה יותר מענין מהפק"מ של הבנק לא?
יותר מסוכן גם! בכמה? לדעתי לא בהרבה.

יש עוד המון אופציות השקעה כמו האגחים של סלקום חלקם לטווחים קצרים יותר וחלקם לארוכים. חלקם נושאים ריביות גבוהות יותר (ובד"כ גם סיכון גבוה יותר) וחלקם פחות. אבל לא אפרט לגביהם עכשיו.

יש עוד לא מעט פרטים בנוגע לתקופת ההשקעה שלא הסברתי עליהם (המח"מ) אתם מוזמנים להשתמש בשרותי גוגל כדי להחכים בנידון, לפחות עד שאכתוב משהו בעצמי.

ובכלל, לא סיפרתי הכל ולא הסברתי הכל. למעשה הסברתי ממש מעט אבל אני מקווה שזה פותח קצת את הראש והעיניים לנושא הזה שלא לומדים אותו בשום מקום אבל הוא לא פחות חשוב מאשר לדעת שאת התקרה באמבטיה צריך לצבוע בצבע מיוחד נגד עובש ורטיבות אחרת מתבאסים בחורף...

אשמח לתגובות, הערות ושאלות,

אלעד


נהוג להוסיף: אין לראות בכל האמור לעיל המלצה לקנית או מכירת נייר ערך. אין לראות בפוסט שלעיל יעוץ כלשהו. הדברים מוגשים כחומר למחשבה בלבד.

ביקור וביקורת: סושי - אין חדש תחת השמש ואין עוד מלבדה

פרולוג:
יום חמישי, יום ספורטיבי במיוחד. בריכה בבוקר, פריסבי בערב, ועוד שעה בחדר כושר. אדרנלין זורם מאיזה בלוטה אל קצות האצבעות וזה נחמד מאוד.

אבל רעבים. העירה או בבית? העירה. מה בתפריט? סושי.

הקדמה:
ברחוב בן סירא קצת אחרי המסעדה צ'לו (די טובה) והמוסך (מוזר לא?) יש פיצוציה שקיבלה את השם החינני "תחת", איני יודע האם על שם האיבר הזה באיש או אישה ספציפים, על שם איבר החשיבה של הבעלים, או אולי חוש ההומור נכנס כאן לפעולה, והאפשרויות הבלתי נגמרות לצרף את שם המקום למשפט פשוט קסמו לבעלים יותר מדי ("הלו מאמי איפה אתה? אני בתחת"). בכל אופן טוב הטעם שקרן מהשם הזה גרם לי בדרך כלל לחיוך קטן, מהול בבוז וגועל נפש. ממש קרוב לתחת, ראיתי מקום של סושי, Sayuri's Katana, לפני זמן מה והחלטנו לדגום אותו לערב.

עלילה:
נכנסנו, העיצוב נראה מושקע במבט ראשוני, אקווריום, קירות לבנים ושחורים וכורסאות עור לבנות לישיבה. מארחת אין, מישהו שיושיב אותך כנ"ל. הלכתי לחדר הנוחיות על מנת לשטוף פנים וידיים מיום ארוך, ההפתעה השלילית הראשונה לערב היתה ריח השתן שעטף את המקום כמו שמיכת פוך אביבית באפריל. לא היתה הפרדה בין המינים (כמדומני לפחות), האזור היה בנוי בצורה מחפירה ואם חפצה נפשו של מאן דהוא להשתמש במשתנות בעמידה, היה עליו לקוות שעינן של העוברים והשבים לא חדה, כי היו נקודות מבט לא רצויות לאף אחד מהצדדים.

מעט נגעל מאוד רעב ומשום מה אופטימי חזרתי לשולחן. הזמנו דים סאם, פלטת סושי, מים וקנקן צ'ויה. המים בוששו ובוששו. לבסוף הגיע מלצרית ואמרה שאין צ'ויה, ביקשנו סאקי במקום וגם מים. באותה הזדמנות ניסיתי לברר האם ניתן לדבר עם מנהל המשמרת, אך נענתי שאין בנמצא תפקיד כזה. הערתי את תשומת ליבה של המלצרית למצב השרותים. אני מניח שקיוותי לראות זעזוע בפניה שיעיד על איזשהו סטנדרט. טיפה הזדעזעתי כשהיא קיבלה את זה ממש בקלות.

בפעם השלישית שביקנו מים קיבלנו כוס, במקום קנקן אבל זה תוקן חיש מהר בעזרת כוס נוספת...
הדים סאם (קוויו) מולארד היה יבש, ולא טעים. נראה שהשתמשו בבצק מודולרי שפתח בתחתיתו שאליו מכנסים קציצת בשר קטנה.
הסושי הגיע. כלל אצבע אומר שטיב הסושי הוא פרופורציוני הפוך לגודלו. בסושי רחביה הסושי ענקיים. אני נזכר לצערי בסושי מגעיל שהיה קטן אז אתקן את הכלל: "טיב הסושי חסום על ידי ציון פרופורציוני הפוך לגודלו". בכל אופן הסושי היו גדולים למדי, שני ביסים לבחורה ממוצעת, ביס גדול מידי אחד בשבילי.
הרעב ניטרל את אפקט הטעם קצת, ועד לנסיון השלישי או הרביעי חשבתי שהמקום טוב מסושי רחביה אבל נחות לעומת סאקורה. טעימה נוספת ילדה את הניסוח: "בסושי רחביה לא היתי אוכל בחינם, ופה כן" עוד נסיון אחד או שתיים גרמו לי לפקפק נחרצות במשפט הקודם. הניגירי סלמון היה בלתי אכיל. פעם ראשונה בהסטוריה לא סימנו פלטה אחת אפילו, והיינו רעבים.

צ'ויה לא הגיע בשום שלב בערב, וטוב שכך. החשבון הסתכם ב- 145 ש"ח ואם זה היה תלוי רק בי זה גם היה כולל את הטיפ. השארנו חמש כמחאה רצינית, אני מפרש את זה כטיפ רחמים.

אפילוג:
אין חדש תחת השמש, וגם לא בסביבות תחת. לעניות דעתי, כל אדם בעל בלוטות טעם וחוש היגייני מינימלי יתרחק מסאיורי קאטאנא ובאותה מידה גם מתחת (הספציפי הזה).
אין סושיות בירושלים מלבד סאקורה, כלומר יכול להיות שיש עוד מקומות שלא מבשלים את האורז במים של המדיח, ואינם קונים את הדגים בחנות של הכל בדולר. יכול להיות שיש מקומות שלא מגרדים את האצות מאיזה אקווריום אבל טרם גיליתי אותם.

חבל שלא כתבתי על הרברט סמאול ועל המטבח של רמה (שאכלתי בהם בשבועים האחרונים), בתקווה לפוסט שמח יותר בפעם הבאה.

א.





נ.ב.
יש אכול כפי יכולתך בשלישי - סימן רע.
האקווריום במסעדה היה ריק - די דבילי לא?
לשלטונות הצבא - אלשין ואומר שחיילת עובדת שם במדים כמלצרית ולא בכשרון רב.
הנה לינק כדי שמנועי החיפוש ידעו אולי לקשר בין דברי לבין המקום הזה.

ביקור וביקורת: עלמא

את הפוסט הזה אני כותב כי אני חייב.

לאחרונה אני קצת הזנחתי את הבלוג. בקיץ שותים פחות וויסקי ככה זה. בקשר לדברים אחרים אז אין לי באמת תירוץ מלבד 300 בחינות לבדוק.

אתמול היה יום חמישי, יום הפריסבי אך הוא בוטל בשל אירוע סיום של קייטנה באצטדיון (אלוהים אדירים, האם למשהו מקוראי הבלוג היה אירוע סיום קייטנה באיצטדיון?!) שחיתי שעה והתאמנתי בחדר הכושר עוד שעה קצת יותר (פוסט נפרד ובתקווה משעשע בנושא זה בקרוב). כלומר מבחינת ה-setting הייתי רעב.

נסענו לקחת חבר ונסענו העירה לאכול. כרגיל במרכז העיר ועוד יותר כרגיל ביום חמישי התחושה של "מי שיחרר את כל הילדים האלה מהבית ספר" עוטפת אותך, אולי יותר מדויק להגיד שוטפת אותך. החלטנו ללכת לאדום, מוסד ותיק שלא ביקרתי בו זמן רב. הייתי סקרן לדעת עד כמה התדרדר ואם אפשר למחוק אותו מרשימת המקומות הפוטנציאלים. סתם, אני זוכר שתי ארוחות טיפה מאכזבות מזמן מזמן אפשר להיות אופטימי, פסימי או ראלי. בכל מקרה היה תור באדום ולא התחשק לנו לחכות, החבר א. אכל כבר סושי השבוע אז את סאקורה פסלנו (מקום שבאופן עקבי לא מאכזב ). היו כל מיני דיבורים על מקומות חלופיים, בראשי תוצאת הערב הייתה סופרפוזיציה של אוכל יקר ובקבלייר או ארוחה חצי מעפנה באיזה חור.

אז מבעד לים ערסונים ושתדלנים (נרגילה ושוט חינם...) ראיתי את עלמא.
שאלתי מי שהתברר להיות אחד הבעלים האם הוא ממליץ והוא אמר שכן. הוא הוסיף ואמר שאם האוכל לא יהיה מעולה אז הוא ישלם. מעט יומרני. הרומני שבי כבר חשב על ארוחה חינם. האיש החושב שבי הזכירו לי שאם היא תהיה חינם אז היא גם תהיה שווה בדיוק את זה.

ישבנו על הבר. הזמנתי רוסטביף עם סלק כבוש לראשונה ואנטריקוט לעיקרית חברי א.ז. ו-ט.ג. חלקו תבשיל קדרה ארוך. התחלנו בדרינק כדי לחגוג (את קבלתו של א.ז. לתוכנית פסיכולוגיה קוגניטיביות טרנסאטלנית, אנטיסוציאלית או מהשהו כזה) התפרשנו על כל קשת המשקאות: לקחתי ערק זחלאווי, ט. לקחה יין רקנאטי יסמין וא. לקח בירה מהחבית. הערק היה מעולה, היין היה מאוד טוב ביחס למחיר (18 שח לכוס !!!) ואני מניח שהבירה היתה בירה.

הרוסטביף הגיע, קר כמו שצריך עסיסי וורוד. הצלחה. באותו הזמן כפיר, הברמן (שהתגלה כאחד הבעלים ביחד עם הבחור שהכניס אותנו) החליט לצפר אותנו במשקה על חשבון הבית מאחר והינו הלקוחות הראשנים על הבר. קולקציית הוויסקי היתה די מכובדת אז ביקשתי גלנפידיך 18, מה שעורר חיוך אצל כפיר אבל לא הצליח. ניסיתי את מזלי עם טליסקר (גם אותו אין לי) בהצלחה דומה, אבל לא הופתעתי כלל מהסירוב הכפול. שתיתי כוסית פסטיס כי נראה לי שזה משקה שלא רב עם הערק. זה היה צעד חשוב, נראה לי, כי ערק הוא משקה קצת חמום מוח ולא רציתי שהוא יכה כל מיני משקאות צפונים אחרים.

חברי לערב הם שתיינים קטנים מאוד, הבושמילס שקיבלו ביחד עם האלכהול שהזמינו היה קפיצת מדרגה. בייחוד אצל ט. שהתקרבה לגבול בצעדים מהירים.

האנטריקוט היה מדיום-רייר על המילימטר. בשר ממש טוב, בלי כל מיני שכלולי רוטב יומרניים. בצד פירה לא רע בכלל שבמרכזו קצת כרוב כבוש בשביל הטוויסט. מנה טובה ופשוטה, או לחלופין פשוט טובה.

התבשיל ארוך שהתחצה* בין חברי היה מאוד מוצלח גם. צוות עלמא נתן להם שני חצאי מנות שסכומן גבוה מאחד. התבשיל עצמו היה עשיר ושופע טעם נעים של יין. לא שאלתי איזה בשר ואיזה חלקים יש בתבשיל כי הייתי מרוכז באנטריקוט. הייתה שם עצם יפה אולי זה היה אוסובוקו (?).

צחקנו הרבה, ופטפטנו גם. הזמנו קינוחים פנקוטה קוקוס וטראפלס (כשר כבר אמרתי). הם היו סבירים שניהם אבל not something to write home about. המחיר שלהם גם מצחיק בקנה מידה של ימנו 19 ש"ח ! כמעט שכחתי לציין שגם עם הקינוח קיבלנו קוקטייל קטן ומתוק על חשבון הבית.

לסיכום: 259 ש"ח שתי עיקריות, אחת ראשונה ערק, יין, בירה ושני קינוחים. שווה כל שקל ושווה ביקור.


הערות לסיום:
לבעלים סיפרתי את דעתי החיובית בנוגע למקום ואני לא זוכר בדיוק איך ולמה אבל הבטחתי לו לכתוב על עלמא כאן.

מסתבר שיש אנשים שאינם אירים (ט.ג.) שמעדיפים בושמילס על ווסקי סקוטי סינגל. זה מעודד נחמד ומעניין.

משני דברים אני חושש: אלו מחירי פתיחה והם יעלו בקרוב. ככה זה מסעדות. אולי אני טועה. חשש יותר כבד הוא שזו איכות של פתיחה, עם ההצלחה הם ישימו לב שדרדור מסוים ברמה מוסיף להם לקוחות במקום להוריד, וכן הם יעשו. זה קורה הרבה לדעתי (למשל לכל החומוסיות בשוק). נקווה שאני טועה.

לקוראי הנאמנים לכו או רוצו לסעוד ליבכם בעלמא, אלו לא סתם דברים בעלמא.


* התחצה: מלשון להתחצות, להזמין מנה במטרה לחצות אותה לשנים (או יותר).


"עלמא", רח' ריבלין 18, טל': 02-5020069